החלטה בתיק בש"פ 10638/05

1.        מונח בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט נ' זלוצ'ובר) שהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

           העורר עומד לדין יחד עם שלושה אחרים בכתב אישום האוחז שישה אישומים, בארבעה מהם נאשם העורר. ברקע כתב האישום מאבק על כריית חול במחצבה הסמוכה למזבלת ערד. על פי הנטען בפתח כתב האישום, זכתה חברה פרטית בבעלותו של מר יצחק אילוז (להלן - אילוז) במכרז שפרסם מינהל מקרקעי ישראל לזכויות כריית החול במחצבה. נאשם 1 בכתב האישום, אחיו של העורר, נהג לכרות חול במחצבה עובר לזכיית החברה במכרז וגם לאחר שהחברה החלה להפעיל את המחצבה המשיך לכרות חול במקום, אותו רכש מהחברה ב"הקפה". אלא, שמשהתחוור לחברה כי נאשם 1 נמנע מלשלם לה את חובו בגין החול שכרה, הוחלט להפסיק לספק לו חול מבלי שתינתן התמורה בעדו מראש. על רקע זה נטען באישום השני לכתב האישום כי העורר והנאשמים האחרים קשרו ביניהם קשר יחד עם אחרים לעצור משאיות המגיעות למחצבה כדי להעמיס חול ולאיים על נהגיהן על מנת שיימנעו מלהיכנס למחצבה. האישומים האחרים נגד העורר עניינם מקרים בהם היה מעורב על פי הנטען במניעת כניסתן של משאיות למחצבה ובהטלת אימה על נהגיהן, כמפורט להלן:

           באישום השלישי מיוחסת לעורר עבירה של סחיטה באיומים. נטען, כי העורר חסם את כביש הגישה למחצבה ומנע מנהג משאית שביקש להיכנס אל המחצבה להמשיך בדרכו, תוך שהוא מורה לו לעזוב את השטח ואומר כי אם לא יעזוב וייכנס יהיו בעיות. העורר וחבריו לא ידעו כי על המשאית מותקנת מערכת הקלטה וצילום. בהמשך, ולאחר שנהג המשאית ביקש בכל זאת להיכנס אל המחצבה והעורר יחד עם נאשם 1 ואחרים מנעו זאת ממנו בשנית, עזב נהג המשאית את המקום. בכתב האישום נטען כי האירוע המשיך והתפתח למרדף אחר המשאית, תוך סיכון חיי הנוסעים ברכבים בכביש, אולם אין מיוחסת לעורר מעורבות בשלב זה של האירוע.

           באישום הרביעי, המייחס לעורר עבירה של סחיטה באיומים, נטען כי במקרה אחר בו ביקש להיכנס אל המחצבה נהג משאית שגם עליה הותקן ציוד הקלטה וצילום, פנה אל הנהג נאשם 4 בדברים שתמציתם "המלצה חמה" לנהג למצוא עצמו מהר ככל הניתן מחוץ למחצבה. בהמשך, העורר נכנס ברכב אל שטח המחצבה והחנה אותו במקביל לתא הנהג של המשאית. נטען, כי הוא פנה אל הנהג בצעקות ותוך שימוש בתנועות ידיים מאיימות אמר לו שכדאי לו מאוד למצוא עצמו מחוץ לשטח המחצבה אם הוא רוצה לחיות ולראות את משפחתו וילדיו. כתוצאה מאיומים אלה נמנע הנהג להעמיס את משאיתו בחול ועזב את המקום. בכך לא תם האירוע והוא נמשך במרדף פרוע בכביש אחר המשאית, אולם כתב האישום אינו מייחס לעורר השתתפות במרדף.

           האישום השישי מייחס לעורר כי הגיע ברכב ועמו ארבעה אחרים, מול משאית שיצאה מהמחצבה לאחר שהעמיסה שם חול. בכתב האישום נטען, כי העורר הורה לנהג לעצור ומשהנהג נמנע מעשות כן שלפו העורר ויתר נוסעי הרכב אלות והוציאו אותן אל מחוץ לחלונות הרכב בתנועות איום. העורר החל דולק אחר המשאית תוך שהוא מנסה לנסוע במקביל לה, כשהוא נוסע על הנתיב הנגדי, על אף שבחלק מהדרך הוא היה מעברו של קו הפרדה רצוף כשתנועת מכוניות הנוסעות בנתיבן כדין מולו. על מנת להימנע מהתנגשות חזיתית עם העורר נאלצו נהגים לסטות אל שולי הכביש. נהג המשאית עצמו סטה אל שולי הכביש בקטעים מסוימים של הדרך כדי להימנע מתאונה. לאחר מכן עקף העורר את המשאית והמתין בהמשך הדרך יחד עם האחרים לבוא המשאית וכשזו חלפה בסמוך להם החלו ליידות לעברה אבנים. כתוצאה מיידוי האבנים נופצו שמשת תא הנהג והשמשה הקדמית ונהג המשאית נאלץ לנהוג כפוף, כשהוא מתקשה לראות את הדרך, כדי להימנע מפגיעת האבנים. עוד נטען כי גם לאחר יידוי האבנים אל עבר המשאית המשיך העורר במרדף אחריה, כשמצטרף אליו רכב נוסף. נהג המשאית חשש כי האירוע עשוי להסתיים בתאונה קטלנית ועל כן עצר את המשאית בשולי הכביש והסתגר בתא הנהג, שאז החלו על פי הנטען העורר, נאשם 4 ואחרים להכות בתא הנהג באלות ובאבנים, לנפץ את השמשות ואת מראות הצד של המשאית ולהכות בפח של דפנות תא הנהג תוך שהם מנסים לפתוח את תא הנהג. בהוראת העורר ונאשם 4 רוקן נהג המשאית את החול שהועמס על המשאית בשולי הכביש. בשלב זה שלף אחד האחרים אקדח, ירה שתי יריות באוויר ובכך תם האירוע - העורר, נאשם 4 ועימם האחרים עזבו את המקום. באישום זה מיוחסות לעורר עבירות של סחיטה באיומים, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה וחבלה ברכב במזיד.

2.        בית המשפט המחוזי הורה על מעצרו של העורר לאחר שמצא כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית לאישומים נגדו, עליה לא חלק באופן עקרוני גם הסנגור. בית המשפט פירט בהחלטתו את הראיות לכאורה בכל אישום ואישום, אף שהעיר על נקודות המצריכות התייחסות בהליך העיקרי וציין כי חלק מהראיות לעניין האישום השישי מצריכות בדיקה. לא היתה מחלוקת בפני בית המשפט המחוזי באשר לקיומה של עילת מעצר. בית המשפט המחוזי קבע, כי העבירות המיוחסות לעורר ונסיבות ביצוען מגלמות בתוכן מסוכנות, בין היתר בשל כך שהנאשמים מכירים את חלקם של המתלוננים וקיים חשש לפגיעה בהם וכן בשל כך שבכריית חול טמון ממון רב ויש בכך להוות תמריץ שלא לכבד תנאי שחרור בערובה. בית המשפט המחוזי בחן את המלצת שירות המבחן לשחרר את העורר - כמו-גם את יתר הנאשמים - לחלופת מעצר, בשל ההתרשמות הטובה מהחלופה ומהערבים שהוצעו ועל אף הקושי להעריך את מסוכנותו של העורר. בית המשפט המחוזי דחה את המלצת שירות המבחן בקבעו כי המסוכנות הנובעת משחרורם של הנאשמים אינה מאפשרת לתת בהם אמון שיכבדו את תנאי השחרור בערובה, מה גם שהחלופה שהוצעה לגבי העורר משמעה שישהה במעצר בית יחד עם נאשם 1.

3.        בערר שבפניי טוען ב"כ העורר כי חומר הראיות בתיק מעורר סימני שאלה רבים. לטענתו, שגה בית המשפט המחוזי בכך שנמנע מלקבוע כי קיים כרסום בחומר הראיות נגד העורר בשל טענת האליבי שלו באישום השישי והקושי בזיהויו באישום הרביעי. כן הוא טוען כי היה מקום לתת משקל לכך שהראיות בתיק נאספו לכתחילה באופן פרטי על ידי אילוז ומי מטעמו שהחליטו לטמון לעוררים מלכודת תחת פניה בתלונה אל המשטרה וכן לכך שעדים מרכזיים בתיק הינם חברי פלג יריב למשפחת הנאשמים המצויים בסכסוך עימם. דהיינו, מדובר ב"סכסוך חמולות".

           הסנגור הדגיש כי העורר לא היה מעורב באירוע של בריחה משוטרים והוא התייצב כשזומן לחקירה. כן ציין כי המשפט צפוי להתארך זמן רב. עוד טוען הסנגור כי היה מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר במיוחד בהתחשב בכך שבניגוד לנאשמים האחרים שהוערכה מסוכנותם, קבע שירות המבחן כי אינו יכול להעריך את מסוכנותו. כן הוא טוען כי לא ניתן המשקל הראוי לנסיבותיו האישיות - להיותו צעיר ללא עבר פלילי החולה במחלת הסכרת, ששירת שירות צבאי וניהל אורח חיים נורמטיבי, אב ל- 14 ילדים.

4.        ב"כ המדינה בטיעונו ציין כי העורר הודה במיוחס לו והציע לסייע למשיבה בתמורה לשחרורו. הוא אינו רואה בסיס לטענת הסנגור לפיה יש להטיל ספק במהימנות העדים. לדבריו, אין מדובר בסכסוך בין משפחות ומסוכנותם של הנאשמים שביקשו להשתלט על קרקעות בכוח הזרוע, רבה. עוד טען, כי העורר, המונהג על ידי נאשם 1, לא יהסס להשפיע על עדים וקיימת סכנה לשיבוש מהלכי משפט. לדבריו, מעצר בית לא די בו כדי לאיין את מסוכנותו של העורר, בפני עצמו וכחלק מחבורה.

           לטענות אלה השיב הסנגור כי אין העורר מודה בכל המיוחס לו, ובפרט לא בחלקים החמורים יותר של האישומים.

5.        לאחר שעיינתי במסמכים שהוצגו לי מחומר החקירה ובהחלטת בית המשפט המחוזי ולאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, אני סבורה כי הטענות לעניין תשתית הראיות הלכאורית דינן להידחות. בית המשפט המחוזי פרט בהחלטתו את תשתית הראיות ולא ראיתי להידרש אליה בשנית, שכן הלכה למעשה הסכים הסנגור בפני בית המשפט המחוזי לקיומה של תשתית ראייתית לכאורית נגד העורר באישומים המיוחסים לו. טענתו של הסנגור, בתמצית, הינה כי לא די בקיום הדרישה "הפורמלית" לדיות הראיות אלא הוא סבור כי יש להידרש גם לתהיות ותמיהות עליהן מצביע הנאשם בחומר הראיות, כפי שפורטו בטענותיו. טענה זו אין בידי לקבל. מצויים אנו בשלב ההחלטה על מעצר עד תום ההליכים. על טיב הראיות שעל המאשימה להציג בשלב זה נאמר כי:

"קיים הבדל מהותי בין "ראיה לכאורה" הדרושה למעצר עד תום ההליכים לבין "ראיה רגילה" (או "ראיה מוחלטת") הדרושה להרשעה או לזיכוי. "ראיה לכאורה" היא מטבעה ראיה גולמית. היא טרם עברה את כור ההיתוך של ההליך הפלילי. אין כל אפשרות להכריע על פיה את אשמתו או חפותו של נאשם... "ראיה לכאורה", היא, איפוא, ראיה אשר טמון בה פוטנציאל ראייתי, אשר יוצא מהכוח אל הפועל בעתיד, בסיום ההליך השיפוטי. בעוד שראיה "רגילה" נבחנת בסיום ההליך השיפוטי, מתוך הסתכלות מן ההווה אל העבר, הרי הראיה "לכאורה" נבחנת בתחילת ההליך השיפוטי או במהלכו, מתוך הסתכלות מן ההווה אל העתיד. הערכתה מבוססת על הסיכוי הטמון בחיק העתיד להפיכתה לראיה רגילה. מהותה של הראיה לכאורה היא, איפוא, בפוטנציאל ההוכחתי הטמון בה. פוטנציאל זה יוצא מהכוח אל הפועל במהלך ההליך השיפוטי, לאחר חקירה ראשית ונגדית, וקביעת אמינות ומשקל" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 146 - 147).

           משהציגה המאשימה תשתית ראייתית לכאורית, לא די בקשיים עליהם מצביעה ההגנה בחומר הראיות כדי להשמיט את התשתית הראייתית הלכאורית. על מנת לערער את התשתית הלכאורית לצורך ההחלטה בבקשה למעצר עד תום ההליכים נדרשת ההגנה להראות בקע של ממש בתשתית הראיות, בקע שמאפשר כבר בשלב זה להעריך כי גם לאחר שתעובדנה הראיות במסגרת ההליך הפלילי, הסבירות כי הן תובלנה להרשעה אינה גבוהה (ראו גם: בש"פ 8087/95, שם, בעמ' 148). 

           לא מצאתי כאמור, במקרה שבפניי, כי יש בטענות הסנגור כדי לפגום במידה כה משמעותית בתשתית הראייתית הלכאורית ומשכך דין הטענות לעניין זה להידחות.

6.        כתב האישום מתאר לטענת המדינה התארגנות לביצוע עבירות על רקע מאבק על כריית חול. כריית חול, שהינו משאב לאומי מתכלה (בג"ץ 6268/00 קיבוץ החותרים אגודה שיתופית חקלאית רשומה נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נה(5) 639, 659), שכר נאה בצדה. רווחיותו של העיסוק בכריית חול הביאה לריבוי מקרים של כריית חול באופן בלתי חוקי באתרים שונים בישראל. מדינת ישראל נאבקת בכרייה בלתי חוקית של חול באמצעים שונים, אם על דרך של נקיטת הליכים פליליים נגד כורי חול באופן בלתי חוקי ואם על דרך של בקרה על כריית החול, בין היתר על ידי כך שהזכות לכרות במחצבה כרוכה בזכיה במכרז. אכן, מדובר בעיסוק שיש חשיבות להסדרתו על ידי המדינה ולכך שהמדינה תהא מודעת ומעורבת בתהליכים של כריית חול שכן:

"העבירות של כריית חול בלתי חוקית ובלתי-מבוקרת...גורמות לטבע בארצנו נזק בלתי-הפיך, פוגעות הן פגיעה אנושה בסביבה, ואף מזיקות הן במאוד לקופת המדינה" (רע"פ 1792/99 גאלי נ' משטרת ישראל, פ"ד נג(3) 312, 325).

           הרווח הנאה שבצד העיסוק בכריית חול עומד לכאורה ברקע הקשר הנטען שקשרו העורר והנאשמים הנוספים בכתב האישום למנוע כניסת משאיות לאתר המחצבה, לאחר שנמנעה מהם האפשרות להמשיך ולכרות חול במקום ללא תשלום. כתב האישום מגלה מסכת לכאורית חמורה ביותר של ניסיון מאורגן להשתלט על מחצבה תוך נכונות של חברי ההתארגנות להטיל חיתיתם ולהלך אימים על המבקשים לעשות שימוש במחצבה. מסוכנותו של המשיב עולה בבירור מהראיות הלכאוריות לאישומים שעניינם מימושו של הקשר הנטען - אותם מקרים בהם נטען שנמנעה כניסת משאיות למחצבה ואף נערך אחריהן מרדף בכבישים. הנכונות להניא נהגים מלהיכנס למחצבה לא רק על דרך של סחיטתם באיומים אלא על ידי מרדף פרוע ומסוכן אחריהם בכבישים לאחר שעזבו את המקום, תוך סיכון חיי אדם מלמדת על עצמת האינטרס של הנאשמים במחצבה ולגבי העורר עצמו - על הנכונות לגרום נזקים כבדים לגוף ולרכוש על מנת להשיג את שלו.

           סנגורו של העורר טוען לזכותו כי הוא לא נמלט מנציגי החוק. איני רואה לקבל טענה זו, באשר אין היא משליכה על מסוכנותו של העורר. מי שנכון לבצע מרדפים משולחי רסן בכבישים סואנים, תוך נהיגה בניגוד לחוקי התנועה וביצוע עבירות תנועה חמורות נוספות, תוך סיכון נהגים ועוברי אורח הנקרים בדרכו ותוך שימוש באלימות קשה, מעיד על עצמו כי הוא מסוכן לציבור. חומרת נסיבות ביצוען של העבירות הנטענות היא כזו שלא ניתן לפרש לטעמי את קביעת שירות המבחן כי אין ביכולתו להעריך את מסוכנותו של העורר, לטובתו. המלצת שירות המבחן על שחרורו של העורר למעצר בית ונסיבותיו האישיות של העורר - מחלתו, ילדיו הקטנים והיעדר העבר הפלילי - כל אלו, ככל שאני ערה להם, אינן משנות מכך שהנסיבות החמורות והאלימות של האירועים הנטענים בכתב האישום מבססות מסוכנות שקשה לקבוע כי חלופת מעצר תאיינה ומקשות באופן ממשי ליתן בעורר אמון שיעמוד בתנאי השחרור בערובה.

           הסנגור ביקש ללמוד גזירה שווה מהחלטתי בבש"פ 10550/05 מדינת ישראל נ' מוחרב (לא פורסמה, ניתנה ביום 5.11.05), שם הוריתי על שחרורו למעצר בית מלא של נאשם בהסעת שוהים בלתי חוקיים שפרץ מחסום משטרתי ונמלט תוך שהוא נוסע באורח המסכן חיי אדם בנתיב תחבורה. אף שחלק מנסיבות העניין דשם דומות הן לענייננו, הרי שבעוד ששם דובר באירוע חמור אך בעל אופי מצומצם, הרי שבבקשה הנוכחית מדובר במי שלקח חלק בהתנהלות חוזרת ונשנית, לפחות על פי הנטען. הנסיבות בכללן בעניין מוחרב שונות הן ואיני רואה על כן לקבל את טענת הסנגור.